ובחברה הדתית כל המרבה הרי זה משובח בהתאם למצוות פרו ורבו. מי שאין לו ילדים לפי הדת שלנו חשוב כמת. לא פלא שישראל הפכה למעצמת פוריות שמגלגלת מיליונים במרוץ אחר מימוש חלום ההורות.          חכמת הקבלה מלמדת אותנו שאין מקריות, אם נולד ילד בזמן שהוריו רצו זה לא מקרה, בדיוק כשם שהורים שמנסים להביא ילד ללא הצלחה ונאלצים לעבור טיפולי פוריות, גם זה לא במקרה. זה התיקון שההורים אמורים לעבור כדי להתחשל, להתכונן, ללמוד ולהעריך את המתנה המתוקה שמגיעה בדמות תינוק מקסים. ומי מעריך הכי הרבה את מה שהוא זוכה לקבל ? זה שהתאמץ, עמל והשקיע המון אנרגיה כדי לממש את חלומו. הוא לא מקבל כמובנת מאליה את העובדה שסוף סוף, אחרי מסע מיגע, זכה לילד. כשמדובר בהבאת ילדים ההשקעה מתחילה עוד קודם לידתם. יש כאן תהליך איטי ונסתר שבו דברים מתפתחים מתחת לפני השטח, שאנחנו לא רואים כל דבר באופן מידי, ולכן צריך להמשיך לטפח ולהתאזר בסבלנות. בדור שבו ממתינים בקוצר רוח לראות תוצאות עכשיו ומיד, אנחנו מקבלים תזכורת לדברים הכי חשובים : אורך רוח, עמל מתמשך, השקעה, מסירות. כל אלה מביאים בסוף תוצאות ופירות.

לפי הקבלה לפני בריאת העולם היה אור אינסופי שמילא את כל היקום. האור הזה היה בנתינה אינסופית. האור ברא את הכלי כדי שיקבל את כל מה שהיה לאור להציע. ואז גם הכלי רצה לתת נתינה אינסופית. כך נברא העולם כשיש לנו בחירה חופשית להחליט האם לתת לזולת או לא. הנשמה שלנו, לפי היהדות, רוצה לתת, להעניק ולהזין, ומכאן הצורך הטבוע בנו להביא ילדים לעולם. לפי הקבלה בהורות אנחנו נותנים מבלי לצפות לקבל תמורה כלשהי. הנשמה של הילד מחוברת להוריו וניזונה מהם מבחינה רוחנית. כך לפי הקבלה, וגם הפסיכולוגיה מדברת על ההשפעה הגדולה שיש להורים על חינוך הילדים.

אחד הדברים החשובים בחינוך הילדים הוא דוגמא אישית. ההורה צריך לדעת שקיבל אוצר יקר לידיו והוא יכול לעצב את אישיותו והתנהגותו, לטוב או לרע. הילד מתבונן בהוריו, רואה איך הם מתמודדים עם מצבי חיים שונים, איך הם מגיבים בשעת משבר, בזמני שמחה, האם הם מרוצים מעצמם ? האם הצליחו לממש את עצמם ?איך הם מתייחסים זה אל זו ? האם יש כבוד הדדי בין האבא לאימא ? האם יש ביניהם שיתוף פעולה ? הבנה ? עזרה הדדית ? איך האווירה שההורים יוצרים בבית ? איך ההורים מתנהגים עם הסובבים ? בחברה הרחבה ? ההורה חייב להבין שהוא נותן לילדיו דוגמא אישית שמעצבת את אישיותו ובהמשך משפיעה על כל מהלך חייו. לכן הורה שמממש את עצמו, שטוב לו, הורה מאושר, יחסים טובים בין ההורים : מעצבים ילד שחייו יהיו טובים, מספקים ומוצלחים. ולהיפך : אווירה של מתח בבית, מריבות בין ההורים, אלימות, כעסים, חוסר סבלנות , כל אלה מעצבים בילד אישיות בעייתית, חסרת ביטחון ורוב הסיכוי שכשיגדל וינשא הסיפור העצוב שחווה בילדותו יחזור על עצמו במשפחה החדשה שהוא מקים.

הדבר הנוסף שחשוב הוא לתת לילד תחושה של ביטחון בעצמו ובכוחותיו. לתת לו חיזוקים, לכבד אותו, וגם אם צריך להעיר לו לעשות זאת בעדינות, בשפה נקייה, לא להרים קול ולא בשום צורה של אלימות פיזית חלילה. חז"ל אמרו "היה כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", ובמובן הזה הילדים הם כמו התלמידים של הוריהם. התורה שלנו שמה דגש רב על כבוד, סבלנות, איפוק, לשון הרע, וכל אלה רצוי ליישם גם בהורות. אז זה לא קל כי לפעמים ילד עלול להוציא את ההורה מדעתו, ממש כך, אבל זאת המשימה ההורית : להתעלות מעל הנטיות הטבעיות שלנו, לשמור על איפוק ולספור עד 10 לפני שמגיבים. כמו שחז"ל אמרו וכל כך צדקו : "איזהו גיבור הכובש את יצרו ?"

לפי הקבלה ההורים צריכים לראות את הילד כנשמה עצמאית שעומדת בפני עצמה עם ייעוד, תיקון ובחירות אישיות. לכן יש לילד בחירה חופשית להיות מי שהוא רוצה ולא להיות מחוייב למלא אחר הציפיות שלנו. יש הורים שיש להם ציפיות מסויימות מילדיהם, כשלילדים יש בכלל  נטיות לכיוונים אחרים, על רקע זה מתעוררים קונפליקטים מיותרים שרק גורמים לריחוק בין הילד להוריו. מזה יש להימנע ולאפשר לילד לצמוח ולגדול מתוך הבחירה החופשית שלו, כמו שנאמר במקורותינו : "חנוך לנער על פי דרכו".